יוסף פרחי

הרהורים מטרידים אודות חידת יוסף פרחי

 

1960 בקירוב. אני אז בחור כבן 15, תל-אביבי המכור לצעידה דיזנגופית מצפון לדרום, כולל המבט "החטוף" ימינה אל עבר יושבי "כסית" בתקווה לאתר אולי את דן בן-אמוץ, אולי את מסקין, ומי יודע – אולי אפילו אלתרמן. את מסעי הקבוע אני מתחיל בדיזנגוף-ארלוזורוב, כשעיני נתפסות לציור התלוי בחלון קפה "שטרן": נוף מלנכולי עכור, מונו-כרומי וערפילי – אדמה, שמים ועץ בודד. ציור אופייני של יוסף פרחי, כוכבה הגדול של הבורגנות התל-אביבית דאז. אני ממשיך במסעי, סוטה קצרות בגורדון לגלריה "צ'מרינסקי", בה מציג יוסף פרחי תערוכת יחיד מדי שנה בשנה. אין לטעות בסגנון: שוב ושוב, אותה קדרות, אותה עמימות של אור גווע, אותה חומריות של צבע וייצוגו של גוף אנכי בודד – עץ, עמוד חשמל, תורן ספינה – האבוד במרחבי אינסוף של ארץ ושמים אופקיים. וכשאני מסיים את מהלכי הדו-שבועי בסמוך לביתן "הלנה רובינשטיין", שנחנך לא מכבר, איני יכול שלא לראות בחלון הראווה של הגלריה הממוקמת בין הביתן לבין "הבימה" (כיום, חנות ספרים) ציור נוסף של פרחי, המוצג לתפארה כשכיית חמדה. מזגי הרומנטי המלנכולי נשאב לנוף המתפייט בתוגה. וברור לי: מצעדי הדיזנגופי הוא מסלול הניצחון של יוסף פרחי.

שנת 2000: בית המכירות הפומביות "תירוש", הממוקם בהרצליה פיתוח, מוכר את אוסף "אל-על". בין הפריטים, טריפטיכון ענק – 7 מ' אורכו – של יוסף פרחי, נוף מופשט למדי הממזג בגווני התכלת דימויי ארץ ושמים. הציור, שבתמורתו זכה, מן הסתם, הצייר לטיסות חינם לפאריז האהובה עליו, מוצע למכירה במחיר של 5000$, אלא שאיש בקהל אינו מניף ידו. מנהל המכירה יורד ל- 4000$, אך איש אינו מגלה עניין. 3000$, 2000$, 1000$ – עדיין שום היענות בקרב מאות האנשים הגודשים את מרתף בית המכירות. ב- 500$, נוכח חוסר העניין המוחלט, מניפה גב' חזן-תירוש, רעיית מנהל הבית, את ידה. "מתוך רחמים", יובהר לי מאוחר יותר. לאורך השנים הקרובות יהיה הטריפטיכון של פרחי תלוי במסדרון המוביל למרתף של "תירוש", אך מזה כשנה שהוא מכוסה בבד לבן. פניו הולבנו. בשיחה עם דב חזן, מנהל הבית, אני שומע, שמחיריו של יוסף פרחי בתחילת שנות ה- 60 היו גבוהים אף מאלה של ראובן רובין!

 

משהו דרמטי מאד אירע, אכן, למעמדו של פרחי בתודעה התל-אביבית בין ראשית שנות ה- 60 לבין שנות האלפיים. בתור מי שהתבגר אל תוך עולם האמנות התל-אביבי, זכור לי היטב כיצד הפך השם "פרחי" בפי רפי לביא – דמות רבת השפעה בשדה המקומי – שם נרדף לעליבות אמנותית בשיאה, לחרפה אסתטית. לביא דרס את פרחי, שהפך בפיו לשם גנאי. בה בשעה, קשה להאמין שזהו ההסבר לדעיכתו של הכוכב הגדול. כשאני מנסה לחקור את סיפורו של יוסף פרחי במרכז המידע ע"ש שרובר במוזיאון ישראל, אני מוצא, שתיקו האישי מבלבל לאורכו בין יוסף פרחי לבין אברהם פרחי – בן דודו, אקוורליסט שנפטר ב- 1997. בספריית מוזיאון ישראל אני מוצא שכל הקטלוגים של תערוכות יוסף פרחי מיוחסים ל… אברהם פרחי. לא רק זכרו של יוסף פרחי נמחה, אלא גם שמו.

 

אני מנסה לשקם את שמו וזכרו.

 

יוסף פרחי נולד ב- 1931 בסופיה. בין גילאי 7 ו- 11 למד וניגן בכינור, וכבר בנעוריו בסופיה החל לומד ציור. ב- 1948, בהיות יוסף בן 17, עלתה משפחתו ארצה, ולאחר פרק קצר של כדורגל במכבי יפו, אולי גם לאחר שירות צבאי, החל – ב- 1950 בקירוב ללמוד ציור באולפן של אהרון אבני בתל-אביב, מוסד בו גם זכה במלגה לאחר תחרות ארצית. אחר כך, הוסיף ללמוד ציור באולפן של ההסתדרות (היא המדרשה למורי אמנות בגרסתה המוקדמת), בהנהלת משה מוקדי ומרסל ינקו, וגם כאן זכה במלגה בזכות הצטיינותו. יוסף פרחי התגורר אז בבת-ים, אף הציג שלוש תערוכות בבת-ים בחסות ראש העיר, החל משתתף בתערוכות הכלליות של אגודת הציירים והפסלים ולימד ציור בבתי ספר בחולון, בת-ים ותל-אביב (בית ספר "גאולה"). מקורות מציינים תערוכת יחיד ראשונה ב- 1953 בגלריה בירושלים, אך אין זה ברור היכן בדיוק. כך או אחרת, כבר ב- 1956 אנו קוראים עליו דברים מפתיעים שכתב גבריאל טלפיר, עורך "גזית":

"הוא אחד הכוחות הבולטים בין האמנים הצעירים. הגיע להישגים צבעיים מעניינים, המאפיינים את דרכו. מצטיין בהרגשת צבע עדינה והוא מעבד גם את הגוונים המתנגנים בנועם ובייחוד הגוונים האפורים, העשויים בתחושה ציורית כנה. ברק של קטיפה גלום בשכבות צבע רוגעות אלה, המעידות על תחושת האמן ועל עבודתו הכנה, שכן ליריקה נפשית עמוקה שופעת במשטחים ציוריים אלה."[1]

 

על מה הסתמך טלפיר בהערכותיו הנ"ל? אין לדעת, בכל מקרה, 1956 הייתה השנה בה נסע יוסף פרחי לפאריז ושהה בה במשך כשנתיים, כשהוא מתמחה בלימודי ציור בבתי ספר ידועים – "גראנד שומייר", "רונסון" ו"קולארוסי". עדיין בפאריז, הציג ב- 1957 תערוכת יחיד בגלריה "בֶּנֶזיט" וזכה להצלחה כבירה: לא זו בלבד שמכר 18 מתוך 21 הציורים המוצגים, אלא שמבקרי פאריז התחרו ביניהם בהרקעת השחקים, בעודם מפליגים בשבחיו. ולדמר ז'ורז', מהבולטים שבמבקרים הצרפתיים עוד מאז שנות השלושים (ואחד מתומכיה הראשיים של "האסכולה היהודית של פאריז", כולל נציגיה הארצישראליים), הגיב לציורים של פרחי במילים "שפת אלוהַ".  נישא על גלי התהילה, הציג פרחי את תערוכתו בארצות שונות ברחבי אירופה, כשהוא ממשיך לגרוף עוד ועוד דברי הלל. רבים מאלה יצוטטו בשנים הקרובות בקטלוגים של תערוכותיו.

 

בסוף 1958, עם שובו ארצה, הציג יוסף פרחי תערוכת יחיד של 24 ציורי שמן בגלריה "צ'מרינסקי", מהמכובדות שבגלריות דאז. את המבוא לקטלוג כתב לא אחר מאשר אותו ולדמר ז'ורז' המוזכר קודם. הציורים נשאו שמות שרמזו על הפשטה: "יחס אינסופי", "אור פנימי ומרחבים בלתי מוגדרים", "גורמים של אי-שקט" וכו'. הצלחת התערוכה הייתה כה גדולה עד כי עיתונאי ה"ג'רוזלם פוסט" פתח את מאמרו במילים:

"בגיל 27 האמן נוגה-העיניים הוא עשיר, מפורסם ובלתי מרוצה."

מבקרי האמנות הישראליים הצטרפו לשירת ההלל האירופית: בכתב העת "אורות" כתב יונה פישר:

"יוסף פרחי […] שקודם צאתו את הארץ היה מקפיד על בנייה חמורה של הנוף באמצעים שהובילוהו אל סף ההפשטה, חזר לצורת ביטוי הולמת יותר את אופיו. בפאריז גילה את הניאו-ריאליזם, שהוא למעשה ריאליזם אקספרסיוניסטי כפוף להלך-נפש מסוים, ספג השפעתו ונתן בציוריו אותו אלמנט רגשי, שנתברכו בו ציוריו של ברנאר בּיפֶה, למשל; וכן יש ביצירתו אותו יסוד טראגי, אותה הרגשה של בדידות האדם, אף על פי שדמות אדם אינה מצויה כלל בציוריו. בנופיו המונו-כרומיים-כמעט הוא מציג פרט בודד, עץ, בית, עמוד חשמל."[2]

 

כמבקר האמנות של היומון, "למרחב", פירט יונה פישר בהשוותו בין ברנאר בּיפֶה, אמן צרפתי נחשב ביותר באותם ימים, לבין יוסף פרחי:

"…אצל ביפה – בתקופתו הטובה […] ואצל פרחי בציור הנוף – זהות שברגש; שניהם נותנים ביטוי סובייקטיבי (קיצוני – כי שרירותי כביכול) להדגשת אמוציות מסוימות, טרגיות ביסודן. […] עולם חוויות החוזר ונשנה ללא הרף, המתחדש לא כווריאציה גרידא, כי אם כהתפרצות רגשית המתגלמת בכוח שכנוע רב. […] הפתרונות שהוא מציב הם אלה של צייר מובהק."[3]

 

יוסף פרחי לא ויתר על אירופה, כמובן, והוא נע תכופות בין תל-אביב ופאריז, ממשיך לקטוף פירות של זהב. ב- 1960 זכה ב"פרס האמנות הגדולה" (Prix grand art) ובמונפרנס נערך לכבודו נשף בתאריך 29.3.1960. באותה שנה שב פרחי להציג ב"צ'מרינסקי" התל-אביבית ועדיין זכה לתגובות לוהטות. לציורים, שנשאו עתה שמות סנטימנטאליים ("עץ ומצב רוח", "נוף של מים אבודים", "עציץ באווירה אינטימית", "נוף בערב נופל, עץ באהבה", וכו'), הגיב מבקר האמנות של "הארץ", יואב בראל:

"הצייר פרחי, שחזר לארץ לאחר שהות פורייה בצרפת, מציג תערוכת ציורי שמן שהיא אולי האישית ביותר בעונה האחרונה. השוואה לתערוכתו הקודמת לפני כשנתיים מוכיחה שהכיוון שהיה מרומז בראשונה הבשיל עתה. […] השגת התחושה והאווירה של 'נוף במצב של איוּן' מושגת בציוריו של פרחי על ידי שבירה וביטול הדרגתי של […] האלמנטים היוצרים את המערך הציורי […]: האלמנט הצורני מיטשטש והולך ונשאר מרומז בכמה נקודות בלבד – מעֵין ערפילים ואדים מכסים את הסלעים והנופים והמיוצגים על ידי כמה כתמי צבע-חומר כהים, […]. יחד עם שקיעת הצורות המוצקות, מתערפל ומתאיין גם הצבע. […] מובן שנופים כאלה מעוררים אסוציאציות רומנטיות, אך אף ברומנטיקה זו אין סנטימנטאליות או מתיקות."[4]

 

יואב בראל היה באותה עת האינטלקט המוביל בביקורת האמנות הישראלית ודבריו אינם עניין של מה בכך. לא פחות מכן, יואב בראל היה גם אמן, שהתקרב באותם ימים לחבורה המתגבשת סביב רפי לביא (אז עדיין ברמת-גן), זו שתהיה מוכרת, לימים, בשם "עשר פלוס". יותר ויותר הפכו ציוריו של פרחי למראה העקומה של החבורה התל-אביבית הצעירה, המבקשת זיקה ל"פופ-ארט" הניו-יורקי ומבטאה בדרכיה השובבות הומור ופרובוקציות בצורה ובתוכן. לא פלא אפוא, שביקורותיו של יואב בראל החלו מצטננות יותר ויותר, עד כי הפכו לעוינות. ב- 1961 הציג פרחי את תערוכתו השנתית החדשה ב"צ'מרינסקי" וזו עמדה בסימן חידוש צורני של הצייר – תמונה בתוך תמונה: ציור דג בּוּדַד במסגרת עץ בלב ציור מצולות הים; ציור עציץ בנישה הובחן מהרקע באמצעות שקע פיזי במשטח הציורי. בראל לא אהב את התערוכה:

"תערוכתו הנוכחית של פרחי מוכיחה שלא תמיד מביאה השהייה באירופהצתוצאות רצויות. מבול דברי החדשנות-לשמה בא על ביטויו הפעם אצל פרחי, והמצער בדבר הוא, שלפרחי אין כל צורך בחדשנות כזו. […] ברוב הציורים משתמש פרחי הפעם בהמצאה שהינה טכנית בעיקרה. […] 'מסגרת בתוך מסגרת' […], דבר שאינו נובע כלל מהתפתחות הציור עצמו ובסיכומו של דבר משמש הוא בעיקר כאפקט אסתטי, שגם הוא אינו אורגני. צר לראות שפרחי, בשאיפתו לחדש מתערוכה לתערוכה, נכנס למבוי המרחיקו מהעמקת התכנים הליריים."[5]

 

התגובה לתערוכה הבאה ב"צ'מרינסקי" תהייה כבר בלתי סובלנית בעליל. פרחי הציג כאן נופים מופשטים-למחצה מהסוג המתואר לעיל ואלה נשאו שמות רגשניים דוגמת "זעקה", "בדד", "נוגה", "זוהר אחרון", "אל האין", וכו'. יואב בראל השתמש בביטויים שליליים, תוך שמרבה לנקוט במילה "אין":

"…אין אפשרות להתעלם שוב מחולשתו בארגון תבניות ציוריות. […] ההר והסלע הנמוגים בערפל, אין להם כל חיות צורנית מעבר לדמיונם להר וסלע. לצבעים אין ייחוד מעבר לאסוציאציות הקשורות בדימוי ריאליסטי. […] השימוש בצבע הוא אפוא יותר בחינת דקורציה אווירתית מאשר שימוש בעל משמעות עצמאית. כאשר פרחי נתקל בהתנגשות בין התוכן הספרותי ובין הצורך ליצור תבניות צורניות, מעדיף הוא את הראשון. […] מבחינת יכולתו של פרחי לבנות מערכים צורניים המעוצבים לכלל תבניות פלסטיות, אין כל רמז להתגבשות, או אפילו לתזוזה, לכיוון חידוד הרגישות ליחידות המבנה הציורי."[6]

האם יש צורך להזכיר, שאלה הן שנות השלטון ללא מצרים של קבוצת "אופקים חדשים" בעולם האמנות הישראלי, שנים של תהילת ההפשטה, שזריצקי וחבריו פיתחו (במצוות ההפשטה הפאריזאית דאז) לדרגה גבוהה מתמיד של נתק מהמציאות הנתפסת בעין? כלום יש צורך להזכיר את המלחמה שהכריזו זריצקי וחבריו על כל מגמה "ספרותית" ר"ל? על רקע זה יש להכיר באחרותו האמיצה והעיקשת של פרחי, כפי שלרקע אותם נתונים, ניתן להבין את ההתנגדות הגוברת ליצירת יוסף פרחי.

 

וראו זה פלא: באותה שנה ממש, 1962, קיבל יוסף פרחי בצרפת את "צלב הכבוד" (La croix (d'honneur על הישגיו האמנותיים. בנובמבר של אותה שנה הוא השתתף במוזיאון הלאומי של שטוקהולם, שוודיה, בתערוכה קבוצתית בשם "המלכים החיים של אמנות ימינו" (לצד פיקאסו, בראק, שאגאל ואחרים). בפאריז הציג באותה שנה תערוכת יחיד בגלריה הנודעת, "מרסל ברנהיים", והמשיך לגרוף את שבחי הביקורת.

 

יוסף פרחי של שנת 1963 כבר הבין שהקרקע בוערת בתל-אביב תחת רגליו. תערוכתו בגלריה שולית ברחוב בן-יהודה 71, "Galerie Internationale" שמה (יש אומרים שהייתה שייכת לקרוב-משפחה שלו), עברה ללא הד. קשה לדעת כיצד איזן בין ירידת קרנו בישראל לבין החיבוק הגדול שזכה לו באירופה. שכן, ב- 1963, בגיל 30 כבר הציג בארצות שונות תערוכות רטרוספקטיביות: רטרוספקטיבה במוזיאון המלכותי הבלגי באנטוורפן ורטרוספקטיבה במוזיאון של לוזאן, שווייץ. פה, בלוזאן, הציג פרחי 97 ציורי שמן מהשנים 1963-1953, ואם לצטט רק מאחד העיתונים המגיבים, נקרא דברים שנכתבו ב"טריביון" המקומי:

"…שירה אשר נושאת על כנפיה את נפש הצופה. […] כל אחד מציורי הפרחים שלו הם מעין תפילה. […] יש משהו מן הקדוש ומן הנצח החומק מכל סמליות ממשית…"

 

מנקודה זו ואילך אנו מאבדים את הקשר עם יוסף פרחי. ידוע שב- 1965 הציג בגלריה "די דאמייה" (Du Damier) שבפאריז תערוכה בנושא "הציור-תבליט של פרחי", וזו הייתה מלווה קטלוג. אך, מעבר לכך, קולו כמעט ונדם. בדיקה ב"גוגל" מעלה ש- "No article on Josef Farhi could be found".  גם מאמצים בינלאומיים בלתי נלאים לאורך שבועות לאתרו בטלפון בצרפת לא העלו דבר. האיש נעלם כמו בלעתו האדמה.

 

מדוע נעלם פרחי מישראל? אני נוטה להניח, שחוסר האיזון העצום בין ההצלחה האירופאית לבין הביזוי הישראלי לא הותיר לו הרבה ברירה. חיים גמזו ומוזיאון תל-אביב – מעוז של "אופקים חדשים" –  התעלמו ממנו לחלוטין: באוסף המוזיאון אין ולו תמונה אחת שלו. בכלל, מוזיאון יחידי בארץ שמחזיק בציור של יוסף פרחי הוא מוזיאון חיפה, שבמחסניו ציור השמן מ- 1961, "מרחבים בלתי מוגדרים". שום תערוכה מוזיאלית לא הוצעה בישראל לפרחי, וכשהופיע ב- 1963 הספר "אמנות בישראל" בעריכתו של בנימין תמוז, לא כלל יונה פישר – אותו אדם שכה הילל את יצירת פרחי מספר שנים קודם לכן – בין אמני הדור החדש; כלומר, לא התייחס אליו כלל. אני גם מאמין, שפרחי הבין לאן נוטים הדברים: חבורת האמנים התל-אביביים, ילידי שנות השלושים, שקולם הלך וגבר לקראת "סאלוני הסתו" האוונגרדיסטיים של 1970-1965 (וחלקם, כזכור, התארגנו בקבוצת "עשר פלוס"), לא השאירו לו סיכוי בישראל. בין השאר, שני מבקרי האמנות הבולטים הכותבים ב"הארץ" – יואב בראל ורן שחורי – נמנו על הקבוצה. פרחי הבין שהקרקע בוערת תחת כפות רגליו, והוא הלך אל היכן ששטיח אדום ציפה לדריכתו. הלך, ונעלם.

 

ואז, לפתע, משכמעט ונואשתי מאיתורן של עקבות כלשהן, התגלו לי מספר עבודות של יוסף פרחי. ככל הנראה, עבודות מתקופות מאוחרות מזו המתוארת לעיל, כולן הדפסים (הדפסי-הבֶּלֶט נקראו "פרחי-גראף") וכולם בנושאי יהדות מסורתית: "תורה" (האור הזוהר כאן סביב ארון הקודש והגווילים נגוע במיסטיות המזכירה את ציורי פרחי מתחילת שנות ה- 60), "להבה" (לשון האש מיתמרת כעת באור עמום ומעל לקרקע בשחור-ירוק. הגוונים עודם עורגים אל המעל-ומעבר); "המלך דוד" (ייצוג ארכאיסטי, המזכיר את ציריו של משה קסטל, בו פיגורות הירוגליפיות מכתירות את דוד המלך על רקע סגלגל המעומעם בלבן-שחור רב-משמעי). להדפס האחרון צורף תאריך: 1975.

 

האם חזר יוסף פרחי בתשובה ונמוג אל תוך העולם הדתי? האם מיסטיות התאורה בציוריו מהעבר הרחוק אצרה בתוכה משיכה אל אור גנוז, שאותו מצא בחוויה הדתית היהודית, החסידית מן הסתם? שמא צודקת שמועה שגונבה לאוזני שיוסף פרחי מתגורר בניו-יורק? נכון לעכשיו, אין לדעת.

 

ומה נאמר על נסיקתו וצניחתו הישראליות של יוסף פרחי? אנו, כולל המחבר, המתבוננים כיום בעבודותיו ונוטים לייחס להם רגשנות בנאלית בלתי נסבלת, האם כולנו קורבנות של רוח-זמן נטולת רחמים? האומנם סנטימנטאליות הולכת וגוברת הטביעה את ציורו של פרחי במימי אפסיים? אך, כיצד זה שזוהי בדיוק אותה מלנכוליה שזוהתה בפאריז שלאחר מלחמת העולם השנייה כאווירת הנכאים של הדור הצעיר? אדרבה, קראו את הביקורות על ציורי פרחי מתחילת שנות ה- 60 והיווכחו בפרשנות זו. האם אנחנו החכמים, ואילו מבקרי אירופה דאז היו מטומטמים? אני מסרב לקבל זאת. מקרה פרחי מביך אותי, מטלטל את מחשבותי ואינו נותן לי מנוח. לבטח, הוא גורם לי להרהר אודות יחסיותם של שיפוטים אמנותיים ואודות תהילת העולם החולפת. היו דברים בתולדות האמנות: תהילת עולם גם עשויה לחזור.

 

 


[1] "גזית", כרך י"ד, חוב' ט-י, תשכ"ו, עמ' 33.

[2] "אורות", ל"ו, 1959, עמ' 56.

[3] "למרחב", 17.10.1959.

[4] "הארץ", 30.9.1960.

[5] "הארץ", 6.10.1961.

[6] "הארץ", 5.10.1962.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: