היום, יום ו', 25 באוקטובר, התקיים ב"בית לאמנות ישראלית" כנס בנושא מצבה של האמנות הישראלית. הייתי אחרון-הדוברים, ואת ההרצאה שלהלן נשאתי באוזני הקהל הרב שמילא את האולם. גילוי נאות: הטקסט מתמצת ומסכם שורה ארוכה של מאמרים שפרסמתי ב"מחסן" לאורך העשור האחרון.
*
יוני 1993. החממה של אביטל גבע. 2 דונם, 8 מ' גובה, בטבור חורשת הז'ארדיני, לב-לבה של הביאנאלה בוונציה. עונת המלפפונים בשיאה: מאות שיחים של מלפפוני-ענק מלבלבים ונושאים בגאון את יבולם עתיר התפרחות הצהובות; בריכת דגים רב-שכבתית מתיזה סילוני מים בששון; מרזבים ירוקים גדושי אם-החיטה חוצים את החלל מעל וּלכל עבר; מאווררים עצומים מפיצים רוח טובה בין המוני כורסאות-העץ המאולתרות והמחשבים המרצדים…. הללויה: אחדות החיים והאמנות! הידד: הפיכת החיים ליצירת אמנות! הֵאָח: ניצחון האוונגרד! מחוץ לחממה, יום קיץ חם והביל. בתוך החממה, אח"מים, חנוטים בחליפות ועניבות, מתגודדים לקראת הגיעם של נשיא איטליה ופמלייתו. הנשיא מבקר בשני ביתנים בלבד: האיטלקי והישראלי. שרת-החינוך, שולמית אלוני, ניצבת במרכז החממה, שגריר ישראל לימינה, אביטל גבע ואנוכי משמאל. בידַי זר גדול של מלפפוני-חצי-מטר פורחים בצהוב. אני מתוח: איני חדל לשנן לעצמי את המשפט באיטלקית, שזה עתה לימדוני אנשי השגרירות. רק שלא אטעה. אך, הנה הם אנשי הביטחון ובעקבותיהם – נשיא איטליה, סרט-משי גדול חוצה באלכסון את פלג-גופו העליון. הוא לוחץ את ידי ביובש. אני נדרך, מגיש לעברו את צרור המלפפונים וקורא בהתרגשות: Nostri Cetriolli il Presidente!: "מלפפונינו, אדוני הנשיא!". שומרי-הראש עוד רגע ויזנקו, ידיהם אל האקדחים, הנשיא בוהה במלפפונים כמי שאינו מאמין למראה עיניו, שולח בי מבט כאל תמהוני, ממהר להיפטר מה"זר" תוך העברתו לפמלייתו, וממשיך הלאה בלא-אומר. תקרית בינלאומית נמנעה.
היה זה רגע השיא בחיי. ובלשונו של ניטשה: "כך החלה ירידתו של זרתוסטרא". האם פה גם החלה ירידת האמנות? הנה כל הסיפור: משה גרשוני, "אבובים", "הלנה רובינשטיין", 1969; ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע", מוזיאון הרצליה 2019: האוויר יצא…
*
זה עשרים שנה שאני שוקד על הטקסט הזה; עשרים שנות שְאֵלָה שאינה נותנת לי מנוח, שממשיכה להציק לי, לרדוף אותי ומשנה לשנה היא מתעצמת. לראשונה, העליתי את השאלה ב- 2012, ואני מצטט:
"תחשבו לרגע על שנת 1912. כלומר, לא בדיוק על 1912, אלא יותר על כל מה שקרה באמנות בין 1900 לבין 1912. מה לא קרה שם – פוביזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, פוטוריזם, מהפכות אוונגרדיות שזעזעו את אמות-הספים. […] ועכשיו תחשבו על שנת 2012. כלומר, לא בדיוק על 2012, אלא יותר על כל מה שלא קרה באמנות העולמית בין 2000 לבין 2012. אוּפְּס, אין מה לומר. ככל שתאמצו את מוחכם, תיוותרו עם אותו דשדוש מָתיש של שפיעה אמנותית פלורליסטית, פחות או יותר מוכרת לעייפה, פחות או יותר מקצועית, אמנות שעושה הרבה צלצולים של אמנות ברמת האירוע התקשורתי, החברתי והמסחרי, אך ברובה המוחלט – בלתי אפקטיבית ברמת ריתוק הנפש וטלטול הנשמה. משבר אמנותי בינלאומי כה עמוק, כה מתמשך, אינו זכור מזה מאות שנים. להיכן שלא תסעו – לניו-יורק, פאריז, לונדון, ברלין, סנט-פטרבורג, תל אביב – אותה חוויה של עייפות החומר, אותה אכזבה מהאמנות. והרי אירעו דברים עצומים בתרבות האנושית של תריסר השנים האחרונות! הן, המהפכה האינטרנטית והסלולארית לבדן (ולצורך העניין, אני מתעלם ממהפכות הגֶנום והנָנו-מֶטְרִיה, למשל), ובכן – מהפכות ה"אינטרנט", ה"פֵייס-בוק", ה"אַיי-פון" וכל שגלום וקשור ושָכֵן להן, פיתחו והעלו כמעט זן חדש של התנהלות אנושית, יחסי אנוש, ידע ותקשורת. הייתכן, שלמהפכות כה דרמטיות לא תתלווה פריצת דרך אמנותית משמעותית כלשהי?
ייתכן. עובדה." עד כאן הציטוט מ- 2012.
עתה, סוף אוקטובר 2019 (100 שנים לאחר שעגנה ביפו האנייה "רוסלן" ופתחה את המודרניזם באמנות הארצישראלית), אני מחריף את שאלתי ושב ושואל: הכיצד זה, שבהשוואה לעשרים השנים הראשונות של המאה ה- 20, עם כל האיזמים הרבים ההם (והוסיפו: דדאיזם, קונסטרוקטיביזם, סוריאליזם ועוד), שני העשורים האחרונים כה צחיחים מבחינת התפתחות האמנות בעולם ובארץ? ניתנת האמת להיאמר: יצירות בשפע, תועפות אמנים ותצוגות לרוב; כישרון – ודאי שאינו חסר; אף הבלחות-אקראי אינדיווידואליות של איכויות. כן, בהחלט. ברם, בכל הנוגע לטלטלת-מערכות וקידום תחבירֵי האמנות שהורישה המאה ה- 20 – הסיסמוגרף יציב. עולם (האמנות) עצר מלכת.
אני ושכמותי, שגדלנו במחצית השנייה של המאה ה- 20, אוּלָפְנו לצַפּות מהאמנות את הבלתי-מוכּר. חונכנו לבוא אל גלריות ומוזיאונים מודרניים כאל חללי הפתעות, אף הלם, עדים למהפכה מתמדת, מתרסים אוונגרדיים, שטח-אש. היינו שותפים במלחמות, נטלנו צד. גם באקדמיות לאמנות.
וכיום? תחושה חמוצה של מחלה שפשתה באמנות, בארץ ובעולם כולו: משהו דְמוי ניוון שרירים, מין טרשת נפוצה שאינך חדל לאבחֵנהּ בין תערוכות-הגמר לבין סיבובי הגלריות ואף במסעות הביאנאלות. ושוב, חשוב לחזור ולהדגיש: היצירתיות נוכחת, הכישרונות בנמצא, אמנות איכותית תאותר – ולו גם במשוֹֹרה – ברם, בלִיל שפות האמנות דהיום כה מוכּר, כה משומש, כה חבוט, עד כי אין כל סיכוי שתצוגה כלשהי, גם אם היא איכותית, תאתגר את הכרתך, תגרום לך לצאת שונה משנכנסת. ולַפֶּתָח שעמום רובץ, ותשוקתך ל- Erlebnis (שהיא, על פי וילהלם דילתַיי, חוויית הוויטאליות העצמותית) – כל-כולה בידך.
נעוריך האבודים? נוסטלגיה פתטית של דור ה- X והפרחים? נודניקיות של קאטו זקן? הנה כי כן, כשאני בוחן את עצמי, צפות ועולות בי אותן עשרות רבות של שנים, בין המאה ה- 16 למאה ה- 19, ואני אומר לעצמי: בעצם, תודֵה על האמת, גדעון: שום דבר מהפכני, ברמת תחביר האמנות האירופית, לא התחולל בין הרנסנס הגבוה לבין הרומנטיקה, הריאליזם והאימפרסיוניזם. כן, כמובן, היו ציירים מדהימים – ורמיר, שארדן, אל-גרקו, גויא… שלא לומר אמנים מהממים כרמברנדט וקראווג'ו. בטח. ואולם, בינינו, כלום איננו זוכרים את ההליכה המואצת שלנו במוזיאונים באולמות המאה ה- 18, אותה הרגשה של התרופפות העניין? שם, בין הבארוק, המנייריזם, הרוקוקו והניאו-קלאסיקה – האם לא היו אלה הישגי הרנסנס האיטלקי שנלעסו עד לזרא?! ומה תאמרו על מאות השנים שבין יוון-רומא לבין ראשית המאה ה- 15? איזו מהפכה לשונית-חזותית כבר תצליחו לאתר לאורך עשרות ומאות שנים של ציור איקונות, או תבליטים ופסלים רומנסקיים, וכו'? וגם אם מומחי ימי-הביניים שמביניכם מתחלחלים בזה הרגע ומורטים שיערותיהם למשמע ההכללה הפיליסטינית הגסה הזו שלי, אני מאמין שתסכימו אתי, שהמאות 20-19 היו חריגות מאד בתולדות האמנות בדרגת הדחיסה של פריצות דרך תחביריות.
במילים אחרות, דומה שאתנחתאות של רפיון שבות וחוזרות לאורך ההיסטוריה של האמנות. ובעצם, מרבית תולדות האמנות אינן מהפכניות. שמא נאמר אפוא, שהמורשת ההיגליאנית – תנועת הרוח כתנועה היסטורית מתמדת דרך שלילות ואל יתר קידמה – הטעתה אותנו? רוצה לומר, כלום ייתכן, שההיסטוריה אינה כלל מחויבת לדיאלקטיקה מתמדת של שלילת עבר וחיוב עתיד חדש ו"גבוה" יותר, שלא לומר אוטופי? כלום אפשר, שפרק האוונגרד (בערך: 1980-1830) הוא מוטאציה חד-פעמית שאין להשקיף דרכה אל תולדות האמנות, כולל עשרים השנים האחרונות?
בהחלט, ייתכן (גם אם מטיבי-הראוּת יידעו להצביע על תנועה מתמדת, ללא רעמים וברקים, לאורך תולדות האמנות, גם ברגעיה הנינוחים-לכאורה). אלא, שחוששני כי אין בהבחנות המנחמות הללו משום כל פרוגנוזה לאותו "ניוון שרירים" אמנותי שיאובחן בשני העשורים האחרונים.
הנה כי כן, לאן שלא תחזרו אחורנית בזיכרונכם ההיסטורי, לא תמצאו כעשרים שנים ראשונות של מאה זו או אחרת שהפיקו נוף אמנותי, כה יצירתי לכאורה, אך כה שדוף ושומם בעת ובעונה אחת: ג'וטו צייר את ציורי הקיר של קאפלה סְקרוֹבֶניי בפדובה בעשור הראשון של המאה ה- 14; מיכלאנג'לו צייר בוותיקן את הקאפלה הסיסטינית – תפארת הרנסנס – סביב 1510; קרווג'ו עדיין צייר כמה ממיטב ציוריו – שיא בשוֹרת הבארוק – בתחילת המאה ה- 17; וואטו חנך את הרוקוקו בשנים הראשונות של המאה ה- 18; הרומנטיקה פרצה בשחר המאה ה- 19… מה יגידו בעתיד אנשים על האמנות בראשית המאה ה- 21? היכן הפיקאסו והמאטיס שלנו? היכן קירשנר, בוצ'וני, מאלביץ' וקנדינסקי שלנו?
אכן, כאלה הן פנינו המשתקפות במראה: תרבות של הבינוני; נחת-הכמות במקום הלם-האיכות; ריבוי המטביע בתוכו את הייחודי והנועז. בשוֹרוֹת שלהי המאה ה- 20 הפכו, כך נראה, לפח יקוש: בשורות הפירוק, ה"ריזום", הריבוי, אשר כה הרבינו לדוש בהן, סירסו כל ציפייה ליחיד הגיבור. קבורת הדיאלקטיקה הותירה אותנו עם תרבות בלתי נסבלת של ביטול הניגודים ורידודם לטובת אחדות הסתירות (אדרבה, נסו, למשל, למצוא את הניגודים בין המפלגות הראשיות בישראל, או בין מרבית העיתונים בארץ). השפע הפלורליסטי שנבע מביטול הניגודים – כלום יש בו סיכוי, או שמא הוא מבוי סתום? חוששני, ששני העשורים האחרונים מוכיחים דרך טובענית וללא מוצא. בעולם ובישראל.
אנה פנתה התשוקה ממרחבי הגלריות ובתי הספר לאמנות? ככל שמדובר בהכללה מקוממת, אני יודע, חוויית התערוכות של האמנות הצעירה בעשרים השנים האחרונות בקירוב מאשרת היעדרות ליבידו בהגדרתו הפרוידיאנית הקלאסית, זו המאחדת את התשוקה עם איסורה. עסקינן בהיעדרותה העכשווית של ההתכוונות האמנותית לָאובייקט (לָדבָר) במטרה להרסו תוך כיבושו. בעידן הזוהָר של האוונגרד דוּבּר על "אנטי-אמנות" בגילוייה השונים, אותה אנרגיה אנרכית, שפעלה בעומק כל אמנות עזה ברמת ההרס של המוסכם שבצורה ובתוכן. לא עוד תאותר אנרגיה זו בחללי עולם האמנות של דורות Y ו- Z. כמעט שלא עוד נפגוש באמנות צעירה כארוס, ככוח נעורים, כמבע אידיאליסטי, רדיקאלי, אנטגוניסטי, מאמין בשינוי עולם ואף מטלטל את שפת האמנות היא עצמה. האמנות הצעירה דהיום – עידן ה- Z – מאשרת מודל ערכי חדש והיא תובעת הסתגלות אליו, גם אם קשה הדבר בעבור צרכנים מדורות ה"בום" וה- Y-X.
האמנות הליבידית הייתה אמנות הכרחית. "הכרח אמנותי", מהמושגים השגורים בשיח המודרניסטי של האסתטיקה, אמר דחף יצירתי. האמנות שנולדה מתוך ה"הכרח" הייתה אמנות דחופה, מחויבת, אכפתית. כנגדה, מאשרים מרבית חללי עולם האמנות של העשוריים האחרונים "אמנות לא הכרחית": כה לא הכרחית האמנות הזו, עד כי, לרגעים, מתבקשת השאלה: לשם מה בכלל היא נוצרה ומוצגת?! לא אחת, עולה בצופה השאלה נוכח מה שנראה כ"קלותה" של אמנות זריזה, אגבית, אמנות בלתי מזיעה בעליל. סקס חפוז. ניחא עניין הזיעה האמנותית (על זו ויתרנו עוד בעידני האקספרסיוניזם והמושגיות). אלא, שעסקינן באמנות שכאילו ויתרה על מרווח הנשימה (pneuma שהיא גם spirit) בין ה"הברקה" לבין המוצר הסופי. לא, לא עוד האמנות כפרץ הבעה, לא עוד האמנות כפורקן דחף, לא עוד האמנות כמצוקה שנפתרה בסובלימציה. אמנות נטולת סובלימציה, אנו מציינים לעצמנו. אמנות שאין בשורשה – לא פצע ולא סריטה. ולא אחת, הנטייה אל חמדת השעשוע והלצון (אך, ללא השחרור הליבידי של ההומור!). "אמנות מינורית", הגדרנו את האמנות הזו ב- 2010.
האם התמָרַת תשוקת היחיד בָ"רשת", בפייס-בוק, ביו-טיוב, באייפון, באינסטגרם וכו' – אחראית למופע החדש של הפסוודו-תשוקה, זו הקולקטיבית, הרדודה והדהויה של "דור הפלאזמה"? ראו את המבע הרגשי הלאקוני של בני דור זה בָ"like" ובאימוג'ים של הפה ה"שמח" או הפה ה"עצוב"; ראו או המבע הפונקציונאלי-חסכוני במסרונים בכלל, בטוויטר ובווטס-אפ בעיקר; ראו כיצד דוהים ונגוזים האינטימי והדיסקרטי מסרטוני היו-טיוב, שלכאורה חושפים, אך, לאמתם, מדשדשים בפרוזאיות ננסית דו-ממדית ושיאם בנרקיסיזם ה"סֶלפִיי". כי משעה שהנפש נאחזה בתחום הדיגיטאלי, רודדה התשוקה האינדיווידואלית בדרגות שונות שבין "הרשת החברתית" לבין הגלובאליות. בדרגת הגלובאליות, שחרר עצמו האני מהמקום בבחינת אתוס של מחויבות כזו או אחרת. יתר על כן, ברמת ההיטמעות של האני במדיה הדיגיטאלית לסוגיה, עורערה הדיכוטומיה הפרוידיאנית הקלאסית בין "עקרון המציאות" לבין "עקרון העונג", תוך כדי האחדתם בווירטואלי.
עתה, הקיאה הנפש מתוכה את תביעות המאמץ, ההתנגדות והפשרה של "עקרון המציאות" וההתבגרות: הנה כי כן, הולכת והופכת שכיחה תופעת התמיכה הכלכלית ההורית, המשך המגורים בבית, דחיית גיל הנישואים ואף דחיית גיל ההתחייבות למקצוע, מה שקרוי no income no job. לכאורה, לא עוד ההכרח להתבגר ("דור הפּיטֶר-פֶּנים", נקרא דור ה- Y); לכאורה, האפשרות להישאר ילד נצחי ("דור ה- why worry", נקרא אותו דור); לכאורה, גן-העדן של החופש הגדול הנצחי: עולם המשחק לְעולם (אך, בל נטעה: לא עוד המשחק בבחינת הכנה לאתגרי עולם המבוגרים). "עקרון העונג" לעולמי עולמים…
צעד אחר צעד, מתפרקת אפוא לעינינו התפישה הפרוידיאנית את מעשה האמנות. שלאור האמור, האמנות לא עוד מתפקדת כסובלימציה (כַּשחרור המעודן והמפוקח של החומר המודחק), ובמקביל, לא עוד מתפקדת האמנות כשחרור אָלים של יצר. במילים אחרות, האמנות איננה עוד פִּרְיַהּ של תשוקה אסורה. אין בדברים אלה בכדי לשלול את הנתון הסטטיסטי של העלייה ברמת הדיכאון בדורות ה- Y-Z. שהרי הדבֵקוּת בשלב הילדוּת, ההיצמדות לרחם וכו' אינם אלא צדה האחר של חרדה המוצאת ביטויה הנרחב בָדורות הנדונים (באורח יחסי לדורות קודמים). אלא, שהפופולאריות המרובה של תרופות אנטי-חרדתיות ממשפחת ה"פרוזאק" ("ציפראלקס", במיוחד), או "קלונקס", לצד הנטייה הגבוהה לשימוש ב"גראס" ולשתיית אלכוהול, אינם כי אם הוכחה נוספת לְשלטון "המדומה" בנפש בני הדורות הנדונים ולמגמת סירובם ל"עקרון המציאות" והמרתו בנהנתנות מפנקת.
ברם, אם לא סובלימציה וחלום בהקיץ, מהו הדחף לאמנותם של בני ה- Y וה- Z? את התשובה כבר ניסחנו: אין דחף. במקומו, אנו עדים למעמד בינוני עולה בחברת השפע, המעמד החברתי השולח ילדיו ללמוד אמנות (שהרי, צריך ללמוד משהו; והרי אמנות זה נחמד; לבטח הולם את תסמונת "המדומה" של הבנים/בנות). ומאחר שצצים עוד ועוד בתי ספר לאמנות, תעשיית הידע שואבת לתוכה עוד ועוד סטודנטים לאמנות, והתוצאה היא – המוני פרחי-אמנות (רבים מהם מוגנים כלכלית מטעם הוריהם) המייצרים אמנותם מתוך האנרציה המקצועית שנתגלגלו אליה. את התוצאות אנו שבים ופוגשים בתערוכות סוף-שנה באקדמיות לאמנות ובאינספור הגלריות שלבלבו ב"אביב" התרבותי הנדון.
"והרי כך היה מאז ומעולם!", יגיבו אחדים בהסתייגות ויוסיפו: "מה לך מתרגש כל כך? הן תמיד שלטה הבינוניות בתערוכות והן תמיד מתוך הבצה הרדודה של בוגרי מחלקות לאמנות צמחו רק קומץ נרקיסים נדירים! שממון בגלריות? תחושות רפיון ורפיסות בתערוכות סופ-שנה? מה יום מיומיים?!"
דברים כדרבנות. אך, הבה נבדוק לאשורן את הטענות ה"קוהֶלֶתיות" הללו – "אין חדש תחת השמש" – שמצליחות לקומם אדם מסוגו של המרצה, טענות אשר מעקרות כל סיכוי לביקורת, שלא לומר לדיאלקטיקה.
"האוונגרד מת", מסבירים לך, כאילו לא ידעת זאת, כאילו לא נכחת לקראת 1980 בטקס הקבורה של המושג. "אמנות כפרובוקציה", ממשיכים הדוברים, "נפטרה מן העולם ביחד עם כל חלומות השווא הנאיביים של המהפכות למיניהן. תצא מן היער; המלחמה הסתיימה!". יפה מאד. אך, האם שינון המַנְטְרות הפוסט-מודרניות הללו ישכנעו אותנו לגנוז את חלום האמנות – זו שעדיין תקפה את חושינו והכרתנו בתחילת שנות האלפיים? כמובן, שלא: איך זה, אתה תוהה, שאנסלם קיפר הצליח לטלטל אותך במבני הבטון האדירים שהציב ב- 2007 ב"גראנד פאלה" (תערוכת "מונומנטה") בפאריז? ואיך זה שריצ'רד סרא המם אותך במאסות הפלדה הספיראליות שהציג בתחילת 2000 בגלריה "גָגוזיאן" הניו-יורקית? ואיך זה שאניש קאפּור סחרר אותך ב- 2009 בתותח הצבע שלו בתערוכתו ב"אקדמיה המלכותית" הלונדונית? איך?! ובישראל – הסביבות האמנותיות המרגשות במוזיאון הרצליה (יהושע נוישטיין – 2000; גל ויינשטיין – 2002; אורי ניר – 2004), או בגלריה "אלון שגב" בתל-אביב ("הארץ" – תערוכתה הסביבתית הבלתי נשכחת של סיגלית לנדאו מ- 2002) ועוד…
"פחות מהפצצה גרעינית ו/או הרעשה ארטילרית מונומנטאלית – לא עובד עליך, אה?", מגחכים ברי-הפלוגתא שלך. אבל, לא, לא בנקל יצליחו ה"תבוסתנים" הללו לכבות את להבות תשוקתך לאמנות עזה. אתה מצביע אפוא על אמנותם של מיכה אולמן, לארי אברמסון, שרון פוליאקין, תמר גטר ואחרים, כיצירה שהצליחה להתגבר על משוכת שנות השבעים והאוונגרד ובכל זאת לשמור בעבורך על פתיל של חיוניות כובשת. בחסדך כי רב, אתה מרחיב אל יהודית סספורטס, קרן רוסו, מאיה אטוּן, מאיה ז"ק, איה בן-רון… אמניות בשנות הארבעים לחייהן.
אך, מדוע אני נאלץ לציין אמנים מדוֹרות-הביניים ואף מדור קודם ואני מתקשה להצביע על דוגמאות צעירות, עכשוויות?
אני שב בתודעתי לשנות השבעים (ואיך לא אשוב?!) ברי לי, שבהוויה מהסוג שתומצת לעיל, בינוניות לא הייתה אופציה. בינוניות אמרה כישלון ודרבון לאמירה אישית, נוקבת, חריפה. הבה נודה על האמת: משהו אירע בקרב הדור הצעיר בכל הקשור לנוקב, לחריף, לעזות ולאני הניטשיאני. אלה דעכו בקרב הדור, ובמקומם השתרר לו נוף תרבותי חדש של עמעום הקול ודעיכת ההיגד.
מדוע ומניין "הדור השפוף" הזה, מהיכן התשובה הלחשנית הרהויה ל"אדם העליון" הזרתוסטראי? מן הסתם, פסקנות איבדה מזוהרה לאחר כל ההתפכחויות, האכזבות, ההַסְכּנוֹת למורכבותם של דברים, ומעל לכל, ההסכנות לפרספקטיבות היחסיות (ה"נרטיבים", כפי שנהוג לומר). כן, נכון. גם "הלם החדש" – מונחו האוונגרדיסטי הנודע של רוברט יוז – לא עוד הולם. אמת ויציב. אפילו ה"אותנטי", אותו מונח-קסם היידגריאני (פוסט-ניטשיאני), שנתן תוקף וגיבוי לאני הרדיקלי – אפילו הוא קועקע ב"חברת הספקטקל". והדברים ידועים.
מגמה שכזו אין בכוחה להצמיח מתוכה את הייצוג החזותי ו/או המילולי ו/או המוזיקלי של האדם החדש המתדפק על דלתותינו. באינספור פיתויי התרבות לסוגיה – אינספור ההרצאות, התערוכות, ההצגות, הקונצרטים וכו' – היצירה הדגולה עברה מתחום מבצרם של היוצרים הכריזמטיים לתחום הצריכה ההמונית, רבת הגוונים אך ההומוגנית, של התרבות, ושם היא נשחקת. על פניו, מעולם לא הייתה "התרבות הגבוהה" בהישג יד לרבים כפי שהיא כיום: ארבעה ספרים במאה שקלים, הצגות מסובסדות למוסדות, אוניברסיטאות ומכללות שמציעות מרכולתן להמונים ב"חבילות" מפתות למיניהן, "הורדות" חינם של סרטים ומוזיקה מהאינטרנט. מעולם גם לא נפתחו אפיקים קלים ונגישים לאמנים כפי שפתחו בימינו המצלמות, הפרסום של טקסטים וסרטים בפייס-בוק, התערוכות והביינאלות באינטרנט. ובה בעת, התחושה המרה שלא מהאוניברסיטאות, לא מהספרות, לא מהאמנות ואפילו לא מהאינטרנט תבוא הבשורה המבוקשת. מהטלביזיה הממוסחרת? מ"נטפליקס"? משעשועוני הסמַרט-פוֹנים? ודאי שלא.
יותר ויותר, אנו נואשים מהתקווה לשינוי. לא שינוי פוליטי, לא שינוי כלכלי, לא שינוי רוחני. האמנות – כך הרגילה אותנו ההיסטוריה – היא בלדר השינוי לצד הפילוסופיה. בתחילת המאה ה- 20 רחשו תקוות מהפכניות למיניהן, בתחילת המאה ה- 19 רחשו התקוות האוטופיות-סוציאליסטיות, בתחילת המאה ה- 18 רחשו תקוות האדם החדש של ה"נאורות". בתחילת המאה ה- 21 שום תקוות ישועה אינן רוחשות עוד. מאחורינו – שבר האידיאולוגיות, מסביבנו – קריסת הנרטיבים הגדולים. העובדה היא אחת: איננו מצליחים לקום מבין החורבות, בעוד תרבותנו מייצרת ומנפקת שפע מוצרים הטחים את עינינו, יותר מאשר פוקחים אותן. וטרם אמרנו Fake…
*
שנות-דור חלפו מאז החזקתי בידיי את צרור המלפפונים בחממה שבוונציה. עתה, אפשר, שלא במקרה – אני הוא הדובר האחרון בכנס דהיום. שאולַי, אני הדובר האחרון.
סוף עונת המלפפונים, שלום ל- …Cetriolli
המחסן של גדעון עפרת 